הכחשה \ לאה גולדברג.
חמש דקות מבול, ואחריו
שמים חפים מפשע מתכחשים
לכל מה שהיה.
ודומיה.
וארץ ירוקה וריחנית.
והמבול היה ואין מעיד.
הנושא של שימור זיכרון מהווה נדבך מאוד משמעותי בתהליך האבל וההתמודדות עם אובדן של אדם קרוב.
מנגנוני ההגנה שלנו, שנועדו בראש ובראשונה לשמור עלינו,
פועלים ומפעילים את האדם במגוון דרכים שונות אצל כל אחד ואחת וגם אצל אותו אדם במצבים שונים.
כל אדם הוא עולם ומלואו.
לעיתים,
נפגוש במנגנון הדחקה והימנעות מתוך תחושה של האדם שבשלב זה של חייו הוא איננו מסוגל להתמודד ישירות עם עוצמות הכאב והצער..
לעיתים,
נפגוש בהתעסקות מוגברת באובדן וברצון לא להרפות. מתוך ניסיון להיאחז ולו לעוד קצת, מתוך חשש שהזיכרון של האדם הקרוב והקשר עימו עשויים להתעמעם בחלוף הזמן, להתרחק או אפילו להישכח לגמרי לכאורה.
כאשר אדם בוחר לעבוד עם זיכרונותיו – לעבד אותם,
הוא בעצם נותן להם נוכחות בחירית, מוחשית ותחומה בחייו.
הוא מתרגם את הזיכרון שנותר אמורפי לכאורה למשהו מוחשי, ממשי במציאות, אליו הוא יוכל לשוב כשירצה בזמן, במקום ובמינון הנכונים לו.
הוא משחרר את המח האנושי מתחושת ההכרח "להחזיק בנמצא" את התמונות, הריחות, המחשבות ומביא להן ביטוי במציאות. עדות. מקום בעולם.
ובכך, הוא מאפשר לעצמו להמשיך לחיות לצד האובדן, לצד הזיכרון.
האדם לדוגמא יכול להעביר באמצעות מילים את תחושותיו, רגשותיו וזיכרונותיו לאדם אחר, או לדף, הוא יכול לצייר או ליצור באומנות תמונות, רגעים, פנים..
ביפן למשל, קיים טקס שבו נושאת האישה על גופה קמע אשר מייצג בעבורה את העובר שאיבדה.
כחלק מהרצון לתת מענה גם בהיבט תרפויטי זה,
החלטנו להוסיף לערכות של "ניצוצות של שקט" מחזיקי מפתחות עדינים עם כפות רגליים קטנות, שישמשו "מחזיקי זיכרון" עדות לסערה שהתרחשה.
טביעת הרגל, מבטאת מחד את נתינת המקום לזיכרון, לכאב לידיעה שהיה פה מישהו ואיננו. ויחד עם זאת, מבטאת את המשכיות החיים, צעד צעד באופן שנכון ומדויק לכל אחד ואחת ומאפשר לצד הכאב לפנות מקום גם לצמיחה ולהתחדשות לימים טובים שעוד יגיעו.
יעל ביננפלד – MA בייעוץ חינוכי, טיפול משפחתי וזוגי, מנכ"לית עמותת ניצוצות ענבר.