החוויה הגברית אחרי אובדן הריון ולידה שקטה.
חני גיטליס, עו"ס MSW, מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות, מתמחה בטיפול במצבי אובדן הריון.
המפגש הראשון שלי עם החוויה הגברית אחרי אובדני הריון היה במקום האישי ביותר, בבית, בזוגיות שלי. עברנו רצף של אובדני הריון, תקופה קשה, כואבת ומכוננת בחיי. ורק לאחר לידת ילדת הקשת שלנו, כפי שמכונים הילדים שנולדים אחרי האובדן, כמו הקשת שיוצאת אחרי הסערה, התחדדה לי ההבנה לגבי החוויה של בן זוגי ושל גברים בכלל.
רק אז יכולתי לראות את הקושי והמצוקה שעברו עליו לאורך התהליך המתמשך שעברנו. היו תקופות שהוא היה זה שתפקד וטרח וניהל לוגיסטית את הבית, במקומות שבהם הרגשתי חסרת כוחות ורק רציתי לנוח. אחרי אובדן, כשאני הייתי מאושפזת או בהחלמה, הוא היה זה שלקח את המושכות בטיפול בילד הגדול שלנו. אני הייתי בטיפול לאורך תקופות ארוכות מהדרך הזה, הוא עבר תהליך קצר, וגם אותו לא החשיב כיעיל במיוחד. אני הייתי פעילה בפורומים באינטרנט, קראתי, נעזרתי והתייעצתי, והוא היה עם זה לבד. בעיקר השקיע את עצמו בעבודה.
אחרי כל אובדן שחווינו, אנשים בסביבה הקרובה שלנו היו מתקשרים אליו ודואגים לשלומי. לא לשלומו, לשלומי. מה איתה, איך היא. ובעיקר, אני, בת הזוג שלו, האדם הכי קרוב אליו, לא הייתי פנויה בזמן אמת כדי לתמוך בו. וכאמור, רק אחרי הלידה, רק אחרי ש"שקע האבק" יכולתי להתפנות ולהבין מה קורה לצד הגברי אחרי אובדני הריון, והבנתי שיש וואקום שלא קיים רק בזוגיות הפרטית שלי, אלא הוא קשור לסדר החברתי ולמאפייני המגדר.
אנחנו חיים בעולם שיש בו תפיסות והבניות חברתיות סביב מהי גבריות. גברים מצופים להיות חזקים, לא להביע פגיעות, לא לפתח תלות, לא לבקש לעזרה, להיות בשליטה, לא לבכות. התנהגויות של ביטויי רגש ותלות, כמו בכי או בקשת עזרה, מקבלות יחס שלילי מהחברה, לעומת עידוד ופיתוח של חוזקות פיזיות ועצמאות. ההסללה הזו מגיל צעיר מובילה את הגברים לפתח אסטרטגיות פעולה שמושתתות על עשייה (doing) – לפעול, להילחם, לפתור בעיות, ולא על השתהות בחוויה (being) – ביכולת לדבר על רגשות, לשתף, להתחבר לחוויה הפנימית, אסטרטגיות שנחשבות נשיות.
בהסתכלות על עולם הפריון, בכללותו, מדובר בתחום שהוא נשי בהוויה. כך הוא נתפס וכך מתנהגים בהתאם כל הנוגעים בדבר. כמובן שהאישה היא הפציינטית, היא זו שנקלטת או לא נקלטת להריון, היא זו שעוברת טיפולי פוריות מתישים ובדיקות חוזרות ונשנות, הכל מתרחש בגוף שלה. כשיש הריון, היא זו שנושאת אותו, היא זו שיולדת, היא זו שמניקה, היא זו שיוצא לחופשת לידה. חוויה נשית. וזה נכון, אין על כך עוררין. אבל איפה הגברים בסיפור? בשוליים, בצד, ליד. הם בני הזוג, המלווים, התומכים. זו התפיסה החברתית וזה גם מה שהגברים הפנימו לאורך שנים – היא עוברת את הכל ואני לצידה. כמו שאמר לי בקליניקה גבר שאשתו בתחילת הריון, אני תומך לחימה בסיפור הזה. יחד עם זאת, בל נשכח שגם עבור הגברים תהליך ההיריון, הלידה וההורות הוא תהליך משנה חיים. בחברה המערבית, כיום, גברים לוקחים חלק פעיל ומעורב הרבה יותר בכל תהליכי ההיריון והלידה וכך הם גם חווים אותו באופן אישי יותר.
אז מה בעצם קורה במקרה בו התרחש אובדן הריון בהפלה או בלידה שקטה?
ממצאי מחקרים מראים שגברים חווים העדר הכרה בצורכיהם הרגשיים בעקבות הפלה הן מצד הקרובים להם ביותר והן מצד הסובבים אותם בעבודה, חברים ואף אנשי טיפול (באום, 2005) וכך למעשה, האב הופך שקוף בתהליך. ההיריון משויך לאישה בלבד ובפנייה לבן הזוג, ישאלו אותו לגביה ולא יעסקו בחוויה האישית שלו. יש ציפייה שהוא לא יתאבל אלא יחזור לשגרה, ובהתאם גם הוא עצמו מרגיש שאין לו מקום או מצמצם את מקומו.
מה ידוע על דפוסי התמודדות של גברים בתהליכי אבל?
- גברים נוטים לחוות את האבל בפרטיות ומעדיפים במקרים רבים שלא לדבר על כך. הם יכולים לבכות, אבל ייטו לעשות זאת כשיהיו לבד. ניתן לקשר זאת גם למסר החברתי שגברים לא אמורים לבכות בפומבי, אך גם לחשש מפני התפרקות, כך שלעיתים קרובות נשמע גברים מתארים את המצב בו בכו "ואז התפרקתי".
- גברים מתמודדים עם האבל באמצעות עשייה ולכן נראה אותם נוטים למצוא תעסוקה ולחזור לתפקוד ולשגרה מהר יותר מן הנשים. התפקוד משרת את הגברים מאחר והוא לא רק דוחק הצידה את ההתמודדות המיידית עם תגובות היגון והכאב, אלא גם נותן הגנה ומענה לתחושת חוסר האונים. פעמים רבות נשמע מהגברים אחרי אובדן את הרצון "להמשיך הלאה", יש צורך להמשיך לחוות תנועה והתקדמות, לעומת תקיעות ושקיעה באבל.
- תגובת אבל מושהה – ניתן לראות גברים שתקופה ארוכה אחרי האירוע חווים משבר נפשי, שלאו דווקא יהיה קשור באופן ישיר אך ניתן להבין שלדחיקה את התגובות הרגשיות עשוי להיות מחיר רגשי כבד בהמשך, סביב טריגר כזה או אחר. תהליך האבל נתפס כהדרגתי ולא ככזה שמתפרץ בבת אחת.
- התגובה הרגשית הבולטת של גברים בעקבות אובדן – כעס. זה יכול להיות כעס כלפי הסיטואציה, כעס כלפי הצוות הרפואי, כעס כלפי בת הזוג או הילדים, או אפילו כעס המופנה לאנשים אחרים בסיטואציות שאינן קשורות. גברים (והקרובים להם) יכולים לחוות עצמם חסרי סבלנות וקצרי רוח, כועסים לעיתים קרובות, אפילו זועמים ואגרסיביים, ולא תמיד הם מבינים מאין מגיע כל הזעם הזה. בעצם, מדובר בביטוי של עוצמות רגשיות שמוצאות פורקן דרך התפרצויות זעם, כי בניגוד להרבה רגשות אחרים, הכעס נחשב לרגש לגיטימי לגברים להביע.
- טיפול עצמי – גברים נוטים למצוא לעצמם דרכים להירגע או להימנע מהתמודדות עם המציאות דרך אמצעים פונקציונליים, כמו למשל לעבוד שעות רבות יותר, להשקיע זמן רב מאד בספורט, בגיימינג, בקניות ברשת, לפעמים שימוש מוגבר יותר באלכוהול ובגראס.
החוויה הרגשית של גברים לאחר אובדן, לעיתים דומה מאד לחוויה של הנשים, וחשוב להדגיש את המשותף אך לזכור שהשוני הוא באופן ההתמודדות עם הרגשות או הכמיהה להימנע מלהרגיש אותם. גברים חשים רגשות אשמה, שיכולה להיות קשורה לאופן שבו הופסק ההריון, או לבחירות שהתקבלו בדרך, אולי למה שקדם לכך כמו החיבור להריון או רגש אשמה כלפי בת הזוג שחוותה את ההיריון ואת הסבל שבא בעקבותיו. אשמה היא רגש שכיח ואוניברסלי אחרי אובדן הריון, גם עבור גברים. יכולים להתפתח רגשות של קנאה, שלעיתים גם אליה מתלווה תחושת אשמה. כמו כן, בעיקר במקרים של לידה שקטה, הנוכחות בלידה היא חוויה טראומטית גם עבור הגבר, באופן שבו מדובר באירוע חי ומוחשי, שמציף אותם בזיכרונות. מלווה אותם התחושה ש"זר לא יבין", ויש רגישות גבוהה מאד לתגובות הסביבה, ובעיקר לתגובות שאינו נחוות אמפתיות. הגברים נעים על הציר שבין ניתוק להתחברות, בין הדחקה להצפה. יש שאלות והרהורים כמה יש מקום לשתף אחרים, איך הם יגיבו, כמה יוכלו להכיל, כמה זה יכביד עליהם, ומתוך המקום הזה, גם אם הם מחוברים לחוויה הרגשית שלהם, הם עשויים להימנע מלשתף. יכולה להיות חוויה רגשית של דיכאון, כאשר דיכאון גברי נוטה להיות מאופיין בהחצנה של מצב הרוח השלילי, באופן שמתורגם להתנהגויות אגרסיביות עד אלימות, אי שקט, פעילולת יתר או לחילופין עייפות, חוסר אנרגיה ומכאובים גופניים. כמו כן, גברים עשויים לחוות חרדה לאחר האובדן, בין אם סביב דאגה ליקרים ולקרובים להם, בעיקר לילדים החיים בבית, ובין אם בהקשר להריון הבא ובמהלך ההיריון שאחרי האובדן. אובדן הריון משפיע באופן משמעותי על תחושת הבטחון והיציבות בעולם, כמו גם על תחושת המסוגלות שלהם כבני אדם וכגברים
נושא שחשוב ביותר להתייחס אליו, קשור לזוגיות. בין הגבר לאישה, בולטים הפערים באופן ההתמודדות ובצרכים השונים. במקרה של לידה שקטה, האישה מקבלת "חופשת לידה" לצורך התאוששות והחלמה, בעוד שהגבר נדרש לחזור לתפקוד ולשגרה ולפעמים אף ירצה בכך בעצמו. תקופה זו מייצרת חוסר סימטריה מובהק ומשפיעה על האפשרות של כל אחד מהם להשתהות בחוויה. בין בני הזוג, יש הנחת יסוד רווחת שהגבר צריך לתמוך באישה, תפיסה שהיא חברתית, זוגית וגם פנימית, וכך הוא יכול למצוא את עצמו לא מבטא את צרכיו הרגשיים, כשאין לכך לגיטימציה או שאין מי שמסוגלת לתמוך בו בתוך המערכת הזוגית בתקופה זו, או לחילופין, במצב שבו הוא חש שלא מסוגל לספק את התמיכה הנדרשת ואז מתעוררת הביקורת העצמית ותחושת חוסר האונים. לפעמים חווית האובדן היא המשבר הזוגי המשמעותי הראשון עבור זוגות צעירים, או שהיא מעצימה קשיים ומתחים שאפיינו את הזוגיות עוד קודם. כמו כן, ההתמודדות עם האובדן יכולה לשנות את חלוקת התפקידים בבית, ולו באופן זמני, כאשר האם מתאוששת מחוויית ההפלה או הלידה, נפשית ופיזית, ולרוב האב יתפוס מקום מרכזי יותר בטיפול בילד/ים.
נתון משמעותי שעלה במחקר של מרקוס (2021) מלמד שאין הבדל מובהק בין סוגי האובדן השונים או השלב בו הופסק ההיריון (כלומר מספר השבועות של ההיריון) ברמת הדיכאון, החרדה והדחק שנמצאו אצל גברים לאחר האובדן. עוד הראו ממצאי המחקר שגברים בשנה הראשונה שאחרי אובדן הריון נמצאים בסיכון לסימפטומים רבים יותר של דיכאון ולרמות גבוהות יותר של סטרס נתפס, האופן שבו הם תופסים את רמות הסטרס שלהם, שמתבטא בסימפטומים רבים יותר של דיכאון מוחצן או מופנם וחרדה.
אז איך אפשר לסייע לגברים אחרי אובדן הריון ולידה שקטה?
השלב הראשון והמשמעותי הוא בשינוי התפיסה החברתית, ובעיקר בקרב הגורמים הרפואיים והמטפלים, שהגבר הוא קודם כל אבא שאיבד את עוברו יחד עם בת זוגו, ולא רק חלק מהסביבה התומכת של האישה.
מתוך המקום הזה, כבר מהשלב הראשוני ביותר, חשוב לתת הכרה ולבטא בקול מול הגבר את ההבנה שגם הוא עובר אובדן ושגם עבורו זה לא קל. זהו מסר משמעותי של מתן לגיטימציה, שחשוב שימשיך ויחלחל לאורך הדרך. גם בתוך הפרוצדורה הרפואית, ככל שניתן, חשוב להכיר בקושי של הגבר, לעיתים בחוסר האונים שבו הוא מצוי בעת שאשתו כאובה ולא מוצאת מנוחה והוא לא יודע מה לעשות. גם בשלב השחרור מבית החולים, חשוב להתייחס לשני בני הזוג, לתת הסבר קצר מה צפוי לקרות כעת, לפרט על ההשלכות הנפשיות שצפויות להיות לאחר האובדן ולתת מידע על אפשרות לפנייה לטיפול רגשי פרטני/זוגי/קבוצתי, לשני בני הזוג לפי בחירתם.
כאשר הביטוי הרגשי המרכזי של הגבר עובר דרך הכעס, חשוב לאפשר לו להביע את רגש הכעס ולתת לו לגיטימציה, ולצד זאת לעזור לו להתחבר לרגשות העצב, הצער והיגון המוסווים מתחתיו. לפעמים ההתחברות הזו תוכל לקרות רק אחרי שאיש טיפול יאשר לו שיש לו סיבה להתאבל ונותן לו לגיטימציה להתאבל.
חלק מהגברים ירגישו נוח יותר לדבר על האובדן של בת הזוג, ולפעמים זו דרכו העקיפה, ואולי הבלעדית, להתחבר לאובדן ולרגשות היגון
סביב הצורך שלהם להגביר את העשייה כדרך התמודדות, חשוב לשאול ולהבין אם הם חווים שינויים בשגרת העבודה, הספורט, השינה ועוד. דרך הבנת ההתנהגות וסדר היום, ניתן גם לאתר מצבי דיכאון.
להציע אפשרות של תמיכה או טיפול על ידי גורם מקצועי, ולא להסתפק בהצעה אחת בלבד. כדאי לבדוק אתו שוב כעבור זמן נוסף, מאחר והאבל נחווה אחרת עם חלוף הזמן, ולעיתים מתעורר הצורך דווקא בשלב מאוחר יותר. אם לא מתאפשר לעבוד בחדר הטיפול רק עם הגבר, ניתן להתייחס לשני בני הזוג כמי שמתמודדים עם אובדן. במפגש שבו מגיעים שניהם אחת המטרות העיקריות היא לעזור לכל אחד מהם להכיר באובדן וביגון של עצמו ושל בן/בת זוגו.
מתן אינפורמציה על תגובות אבל וגם על ההבדלים בין תגובות אבל של נשים לאלו של גברים יכולות לאפשר לכל אחד מבני הזוג להבין ולכבד את יגונו של האחר, לוותר על הציפיות שבן הזוג יתאבל בדיוק בדרך שבה הוא עצמו מתאבל ולאפשר לו את המרחב שהוא זקוק לו על מנת להתאבל בדרכו שלו. גם כאשר הטיפול הוא באישה, יש משמעות, כמובן לצד מתן תוקף לחוויה שלה, גם לסייע לה להבין את מנגנוני ההתמודדות שלו, באופן שמאפשר לה לחוות יותר אמפתיה כלפיו וכך לייצר קרבה.
יש חשיבות מצד גברים להכרה באובדן גם מצד בני המשפחה המורחבת, ולעיתים כאשר בני המשפחה המורחבת חוזרים מהר לשגרה יש בכך אקט שנתפס כחוסר רגישות, או שגם בני המשפחה שלו מייחסים את מירב המשמעות לאישה ולמעשה לא נותנים את המקום וההכרה לאובדן שלו.
לסיכום,
יש חוויה גברית אחרי אובדן הריון ולידה שקטה. היא לא באה על חשבון או במקום החוויה הנשית, אלא בנוסף לה ולעיתים בשונה ממנה. ההכרה החברתית באבל ובאובדן של הגברים תאפשר להם לתת לעצמם לגיטימציה ורשות להתמודד עם האובדן באופן אדפטיבי יותר ובכך תסייע להם לפתח חוסן נפשי ולצמוח מתוך המשבר. התהליך הנדרש הוא בין שני מסלולים – בין העלאת המודעות החברתית והנגשת המידע לגבי החוויה הגברית, על מנת להגביר את ההכרה והתמיכה החברתית, כפי שנעשה במאמר זה, ובמקביל בתהליכים אישיים/קבוצתיים/זוגיים בעבודה עם גברים, באמצעים מגוונים, ככל שיבחרו לפנות לקבלת עזרה מקצועית.